<h1>שבלי הלקט הקצר דין דגים טמאים סימן ל"ז</h1>
<h2>דף צו:</h2>
"דגים שנתבשלו ונמצא בתוכן דג טמא". הובאו לפני רבי דגים קטנים לאחר שנתבשלו ונמצא ביניהם דג טמא, והכשירן רבי וטיהרן מן האיסור, והשליכו הדג טמא לחוץ. ואמר רבי, הואיל ונמצא האיסור ולא נשאר שם, בטל הוא בששים כשאר איסורין, אבל אם לא נמצא האיסור, והיינו יודעים שנפל לשם, אפילו בריבי רבבות לא בטיל, דהואיל ובריה הוא אין לו ביטול. והאומר שהוא בטל באלף, שבוש הוא בידו דכי יש האיסור אפילו באלף אלפים לא בטיל. וכן הוראה למעשה. ועוד מצאתי, דגים קטנים שנתבשלו ונמצא בהן אחרי כן דג טמא, צוה מורי הר"ר שמחה משפירא להשליך האיסור, והכשיר הנשארים הטהורין, הואיל ולא נשאר האיסור, ואי משום נתינת טעם, הרי בטל בששים. אבל אם ידעו שנתבשל בתוכם דג טמא ושוב לא מצאוהו לעולם אסורין דבריה לא בטלה, וכן מצאתי בשם גאון אחד שכתב כמו כן. מעשה בא לפני רבנו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל, בדגים קטנים הרבה שנתבשלו במחבת, ונמצאו שם שלשה דגים טמאין קטנים, ולאחר שנתבשלו, עירו מן המחבת כל הדגים, והתירן רבנו. כי אמר, כי אין טעם איסורן בטל בששים מן המים, ואפילו תאמר שהדגים אסורין נתנו טעם בחבריהם, מכל מקום מותרין, שהרי הטהורין שבלעו טעם מן הטמאין בטלין ברוב, דלא שייך הכא בריה לא בטלה כמו גבי גיד הנשה שנתערב בשאר גידין, שאין להתיר מטעם ביטול ברוב משום דבריה לא בטלה, וכן הני דגים אם לא היו ניכרין לא היה לנו להתיר מטעם דבריה לא בטלה, אבל טעם הטמאים שנבלעו בטהורין מותרין, משום דבטיל ברוב האיסור של טעם הנפלט בדגים. מיהו אמר רבנו, כי שמא כשעירו הדגים מן המחבת נשארו הטמאין במחבת לבסוף ונתנו טעם במחבת ואסרוה, אף על פי שהדגים מותרין, ואע"פ כן לא הצריך רבי להגעיל המחבת, כי אמר, שבשביל ספק כזה, אין לחוש שנשארו לבסוף, אלא אוקי המחבת בחזקת היתר שהיה מתחילה. אבל בחתיכות גדולות של דג גדול, אמרינן התם בגיד הנשה, אם אין מכירן כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם, דהוי כל שדרכו לימנות, ולמאן דאמר כל שדרכו לימנות הויא ראויה להתכבד בה בפני האורחין. [שבלי הלקט דין דגים טמאים סימן ל"ז]. דגים שנתבשלו ונמצא בתוכם דג טמא, נשאל לר' והכשירן וטיהרן מן האיסור, והשליכו הדג טמא לחוץ. ואמר ר', הואיל ונמצא האיסור ולא נשאר שם בטל הוא בששים כשאר איסורין, אבל אם לא נמצא האיסור, והיינו יודעים שנפל לשם אפילו בריבי רבבות לא בטיל דהואיל ובריה הוא לא בטיל, והאומר שהוא בטל באלף שבוש הוא בידו. דכי יש האיסור אפילו באלף אלפים לא בטיל וכן הוראה למעשה. ודגים קטנים שנתבשלו, ונמצא בהן אחר כן דג טמא וצוה מורי ר' שמחה מאשפירא להשליך האיסור, והכשיר הנשארים הטהורים, הואיל ולא נשאר האיסור, ואי משום נתינת טעם הרי בטל בששים, אבל אי ידעו שנתבשל בתוכם ושוב לא מצאוהו, לעולם אסורין דברייה לא בטלה, אבל טעם הטהורים [הטמאים] שנבלעו בטהורים מותרין משום דבטיל ורובה באיסור של טעם הנבלע בדגים. וחתיכות גדולות של דג גדול אם אינו מכירן כולן אסורות, וברוטב בנותן טעם דהוו כל שדרכו למנות, ולמאן דאמר כל שדרכו למנות הוויא ראויה להתכבד בה בפני האורחים.
<h2>דף קח.</h2>
מיהו, כל היכא דליכא ניעור וכסוי, אינו אוסר כל החתיכות אלא דווקא החתיכות הנוגעות בו. אם אינו מכיר באיסור, אם בריה הוא או חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין כולן אסורות. [שבלי הלקט דין דגים טמאים סימן ל"ז]. מיהו, כל היכא דליכא ניעור וכסוי אינו אוסר כל החתיכות אלא דוקא החתיכות הנוגעות בו, ואם אינו מכיר באיסור אם בריה הוא או חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין כולן אסורות.
<h2>דף קיא:</h2>
מעשה שנמלחו דגים בקערה שהשפחות אכלו שם בשר נבלה, ושאלו להרב רבנו קלונימוס ואסר. מדאמר שמואל דגים שעלו בקערה מותרין, וסבירא לן כוותיה, דוקא התם דנותן טעם בר נותן טעם הוא, אבל הכא דנותן טעם הוא אסור, ודמי לההיא גוזלא דנפל לכמכא ושריא וכו' הני מילי חי אבל צלי בעי קליפה, וה"ה דגים שרכים הם ואמרינן דגים רפי קרמייהו ובעי קליפה. ואחר כך הגידו לו כי קודם שנמלחו הדגים בקערה, היו משמשין בה תדיר מים חמין, והורה, שמאחר שמחמין בה פולט את האיסור, והדגים מותרין בלא קליפה. [שבלי הלקט דין דגים טמאים סימן ל"ז]. מעשה שנמלחו דגים בקערה שהשפחות אכלו שם בשר נבלה ושאלו לר' קלונימוס ואסר, מדאמר שמואל, דגים שנפלו בקערה מותרין, וסבירא לן כוותיה דוקא התם נותן טעם בר נותן טעם הוא, אבל הכא דנותן טעם הוא אסור, ודדגים רפו קרמיהו ובעו קליפה. אחר כך הגידו לר' קלונימוס קודם שנמלחו הדגים בקערה היו משמשין בה תדיר מים חמין, והורה, מאחר שמחממין בה פולט זה האיסור והדגים מותרין אף בלא קליפה.
<h2>דף קיב:</h2>
מצאתי להרב רבינו שמחה זצ"ל, ודם דגים, בעוד הדג בו, בין שהדם נבלע בבשר הדג, בין שהוא כנוס לתוכו ובכלי מותר. אבל אם דם הדג נשאר בכלי מלבד הדג, וגם אין בתוך הדם מקשקשי הדג, אותו הדם אסור באכילה, וגם אם נפל מדם הדג על ככר לחם או על שום דבר אוכל, אסור לאוכלו, אלא גורר את הדם מעל הככר ואוכל את הככר, ואף על פי שדם דגים במכונס אסור, אינו אוסר בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה. [שבלי הלקט דין דגים טמאים סימן ל"ז]. כתב רבנו שמחה, דם דגים, בעוד הדג בו, בין שהדם נבלע בבשר הדג בין שהוא כנוס לתוכו ובכלי מותר. אבל אם דם הדג נשאר בכלי מלבד הדג וגם אין בתוך הדם מקשקשי הדג אותו הדם אסור באכילה, וגם אם נפל מדם הדג על ככר לחם או על שום דבר אוכל אסור לאוכלו אלא גורר את הדם מעל הככר ואוכל את הככר, ואעפ"י שדם דגים במכונס אסור אינו אוסר בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה.
תשובת הרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו לר' מתתיה ב"ר שבתי נר"ו, דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. פי' הדגים, וטעמא, דבעידנא דנייחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מיניהו. שאני דגים דרפו קרמייהו ובלעי טפי אפילו במליחה ומפעפע הדם בכולו, ודמי לבר גוזלא דנפל לכדא דכמכא, דאי אית ביה פילי כוליה אסור. ודגים נמי כיון דרפו קרמייהו נוחין מאד לבלוע וכמאן דאית ביה פילי דמי. ועובדא דמייתו בגמרא, דאימליחא חתיכה דנבלה בהדי בשר דשחוטה ואסר רבא, התם משום ציר דנבלה, דהא מייתי עלה "הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו"'. ומטעם כבולעו כך פולטו אין להתיר כמו בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"א] לענין מלייתא, דבכבד יש שפע דם יותר משאר בשר, ותדע, דבכבדא עלוי בשרא [חולין קי"א ע"א] הוצרך ליתן טעם, דמא משרג שריג ולא אמר מטעם כבולעו כך פולטו. ופסח, היו צולין כולן כאחת בין למאן דאמר נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו. בין למאן דאמר תולה חוצה לו מסתמא גם הכבד בכלל, מדלא מישתמיט תלמודא בכבד למימר מאי הוה עביד ליה, שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל, כדאמר בפרק כיצד צולין, והדם דרך שם מישרג שריג ונחית, ואע"ג דלדידן בכי האי גוונא לכתחילה לא, דהיינו כבדא עילוי בשרא, דגזרינן דילמא אתי לבשלם יחד מיהו בפסח לא גזור, כיון דבני חבורה זריזין הם. כדתנן פרק יציאות השבת [שבת י"ט ע"ב], משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה, ולא גזרינן דילמא אתי לחתויי בגחלים. מהאי טעמא כדאיתא בגמרא. והכא נמי טעמא דמישרג שריג נהי דלא מהני לדידן לכתחילה, בפסח סמכינן אזריזות דבני חבורה ויועיל שם אף לכתחילה, כיון דבית השחיטה מחלחל, ולא גזרינן ביה צלויה אטו בישול. ושבות דמקדש, במדינה התירו ביה לדברי הכל, אפילו למאן דלית ליה הכי בפרק המוצא תפילין [עירובין ק"ג ע"א]. דהכא קיל טפי, כדקיימא לן בפרק הקומץ רבה [מנחות כ"א ע"א], דם שבשלו או מלחו אינו עובר עליו, ואע"ג דמסקינן התם, אמר רב פפא הלכתא, דם שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות, ההוא בדם הנפש דחזי למזבח, אבל בדם האברים אי קרש באור לא, כדמתרץ זעירי התם, כאן שהקפהו באור כאן שהקפהו בחמה, באור לא הדר בחמה הדר וכולה. עד כאן תשובתו. [שבלי הלקט דין דגים טמאים סימן ל"ז]. דגים ועופות שמלחן זה עם זה, הדגים אסורין, והטעם, דבעידנא דנייחי הדגים פלטי העופות, והדר בלעי הדגים מיניהו, שאני דגים דרפו קרמייהו ובלעי טפי אפילו במליחה ומפעפע הדם בכולן דדמי לבר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דאית ביה פילי כוליה, פי' בקעים אסור. ודגים נמי כיון דרפו קרמיהו נוחין מאד לבלוע וכמאן דאית ביה פילי דמי.
<h2>דף קיג.</h2>
דג טמא שנמלח בקערה עם דגים טהורים, לא סגי להו בקליפה, במסקנא בפרק כל הבשר דצירן אסור. והא דאמרינן בפרק גיד הנשה [צ"ו ע"ב], קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, פירש רבנו חננאל דווקא שומן גיד הנשה שאין בו איסור אלא מנהג קדושה. ולית הלכתא כרבה בר בר חנה דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. ועוד דיש להחמיר בבליעת ציר יותר מבליעת שמנונית, ודם דציר אף על פי שטרוד לפלוט, בולע. להכי אסרינן שחוטה שנמלחה עם נבלה ודג טהור עם דג טמא, אפילו בכלי מנוקב אסור. [שבלי הלקט דין דגים טמאים סימן ל"ז]. דגים טמאים שנמלחו בקערה עם דגים טהורים לא סגי להו בקליפה, דמסקנא בפרק כל הבשר דצירן אסור. והא דאמרינן בפרק גיד הנשה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד הנשה פי' רבנו חננאל דוקא שומן גיד הנשה שאין בו איסור אלא מנהג קדושה. ואין הלכה כרבה בר רב חנה דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלב, ועוד, דיש להחמיר בבליעת ציר יותר מבליעת שמנונית ודם דציר אע"פ שטרוד לפלוט בולע, דהכי אמרינן שחוטה שנמלחה עם נבלה, ודג טהור שנמלח עם דג טמא אפילו בכלי מנוקב אסור.
